.כשזוגות מסתכלים אחורה על תמונות החתונה שלהם הם לא רק רוצים לראות איך הכול נראה, הם רוצים לראות איך הכל הרגיש
.הם רוצים להרגיש שוב איך זה הרגיש, המבט הקטן לפני החופה,.הצחוק הלא מתוכנן והדמעות שלא הצלחתם לעצור
.ובדיוק בגלל זה הגישה שלי כצלם חתונות היא פשוטה: חיבור אמיתי תמיד עדיף על לביים
אני מאוד אוהב להרגיש את החיבור שיש בין הזוג שאני מצלם. לתת לכם להיות אתם מאשר לומר להם איך לעמוד.
.רוב האנשים לא רגילים לעמוד מול מצלמה
.כשמישהו אומר לכם איך לעמוד ולזוז, זה בדרך כלל מרגיש בדיוק ההפך ולא טבעי
פתאום אתם מודעים לעצמכם, לגוף שלכם, למה לעשות עם הידיים והרגע הולך לאיבוד
אבל כשאתם פשוט נמצאים אחד עם השנייה מדברים, צוחקים, נוגעים
משהו משתחרר: שפת הגוף נהיית רכה יותר והבעות הפנים אמיתיות יותר
והתמונה? היא פשוט תופסת את מה שכבר קיים.
אתם סיפור שבתמונות
הקשר שלכם לא נראה כמו לוח השראה מפינטרסט,הוא מורכב מרגעים קטנים כמו
.איך אתם מסתכלים אחד על השנייה כשאף אחד לא שם לב או איך שאתם צוחקים ומביטים אחד בשניה
.אלה הדברים שבעיני מספרים את הסיפור שלכם באמת
:כמעט כל זוג אומר לי ביום הצילומים
“אנחנו לא פוטוגניים”
.והאמת? זה יותר קשור לגישה מאשר שזה עליכם

מה שאני אוהב לעשות זה לתת לזוג שלי בדרך כלל פעילות שיוצרות תנועה
.ללכת יחד, להחזיק ידיים, להתקרב
התנועה שוברת את המבוכה ויוצרת רגעים אמיתיים ,במיוחד שאני לומד להכיר את הוויב של הזוג
.אני מדבר איתכם, שואל שאלות, נותן לכם להתחבר אחד לשנייה וזה יוצר תגובות טבעיות ורגעים שאי אפשר לביים
אני יוצר מרחב שבו אפשר פשוט להיות אתם, ושם קורים הרגעים היפים
.יש משהו מאוד יפה ברגעים הלא מתוכננים, התמונות שתאהבו באמת לא יהיו אלה שתכננו. כמו הרגעים של המבט רגע לפני החופה, ההתרגשות שזה סוף סוף קורה
לכן מה שחשוב לי יותר מהכל זה לא שלמות, אלא נוכחות, ברגע שאתם מרגישים בנוח, התמונות מראות ומרגישות כמוכם. ככה כשתסתכלו על אלבום התמונות עוד כמה שנים אתם עוד תגידו "זה כל כך אנחנו". בסופו של דבר זה יותר איך שהרגשתם מאשר איך שנראיתם.